איך בקנבאואר הפך למוח, לאומץ ולחזון של באיירן מינכן

יום חמישי, 22 במאי 2008, בשעות הקטנות של הלילה, באזור ה-VIP באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה, זמן קצר לאחר שמנצ'סטר יונייטד זכתה בליגת האלופות בפנדלים. אני עומד עם העותק האחרון שלאלופיםהמגזין בידי, מנסה לאזור אומץ ולבקש מפרנץ בקנבאואר, השקוע בשיחה בשולחן סמוך, לחתום על השער.

אחרי כמה דקות, ישנה רגיעה, ואני מנצל את הרגע, מתנצל על ההפרעה ומבקש את חתימתו של בקנבאואר. "כמובן," הוא מהנהן, לוקח בחן את העט והמגזין המוצעים לי. בזמן שהוא חותם, אני שואל אותו מה חשב על המשחק. הוא עוצר, ואז צובט את האוויר בידו הימנית כדי להעביר את הפער הזעום של ניצחונה של יונייטד.

באותו זמן, המחווה פשוט נראתה כמו פיסת פרשנות תמציתית להפליא. מאוחר יותר הבנתי שבקנבאואר בילה חלק ניכר מהקריירה שלו בשוליים האלה.

דגל של שופט קו עזר לנפץ את תקוותיו לזכות בגביע העולם בוומבלי ב-1966. ארבע שנים לאחר מכן, למרות שנשאר על המגרש כשזרועו הפרוקה כבולה במתלה, מערב גרמניה עדיין הפסידה לאיטליה את חצי גמר גביע העולם הגדול בכל הזמנים, בהפרש של שבעה שערים.

זה אף פעם לא היה יכול לקרות היום, אבל התמונה המפורסמת שלו כשזרועו קשורה לחזהו - הוא שבר את עצם הבריח - היא הוכחה אייקונית לכך שאצל בקנבאואר היה אומץ מאחורי האלגנטיות.

אפילו ב-1974, השנה בה זכה בגביע אירופה ובמונדיאל, הצלחותיו של בקנבאואר לא היו שגרתיות. נגד אתלטיקו מדריד, באיירן הייתה דקה מהפסד לפני שגאורג שוורצנבק השווה - מה שסידר משחק חוזר שהרוטן ניצחו בו 4-0.

בגמר גביע העולם, קבוצתו של בקנבאואר בקושי הייתה במשחק במשך 20 דקות, כאשר פנדל של יוהאן ניסקנס העלה את האורנג'ה המבריק ליתרון. קצת יותר ריכוז קליני מצד ההולנדים היה יכול לחתום את התוצאה לפני שפול ברייטנר השווה מהנקודה בדקה ה-25. אפילו כמאמן, ניצחונו בגביע העולם ב-1990 היה חייב הרבה לחוסר היכולת של אנגליה מהנקודה בטורינו.

תהפוכות הגורל ערערו או מררו כדורגלנים רבים, אך אל מול שני מתחזי הניצחון והאסון של קיפלינג, רוחו האלגנטית של בקנבאואר נותרה יוצאת דופן. אפילו בריאן קלאף התרגש לומר עליו: "פעם ראיתי את פרנץ בקבאואר נכנס למסעדה והוא עשה זאת באותו אופן שבו הוא שיחק כדורגל: עם קלאסה וסמכותיות".

דרך אחת להסתכל על ההיסטוריה של הכדורגל היא כמאבק מתמשך ובלתי פתיר על סמכות והשפעה בין שחקנים למאמנים. מאז שנות ה-30, למאמנים הייתה תמיד יתרון, אך בקנבאואר הוא אחד מקומץ כדורגלנים ששינו באמת את אופן המשחק.

למרות שמעולם לא באמת נהנה מהחיים בדאג-אאוט – הוא הסכים לאמן את מערב גרמניה, מארסיי ובאיירן בין היתר משום שהרגיש מחויב לעזור למוסדות שאכפת לו מהם – הוא הוכיח את עצמו מהר מאוד כמאמן פיקח על המגרש.

בשנת 1967, באיירן זכתה בגביע האירופי הראשון שלה, גביע מחזיקות הגביע. הרוטן בהחלט התקדמו - כשהבונדסליגה הוקמה בשנת 1963, הם היו חסרי חשיבות מכדי שיוזמנו להצטרף - אבל בקנבאואר ראה שנדרש שינוי מהותי. תחת המאמן בעל החזון זלאטקו קייקובסקי, באיירן הייתה קצת יותר מדי פזיזה. אם היא רצתה לזכות בבונדסליגה - ולקבל סיכוי לגביע אירופה - היא הייתה צריכה להיות יעילה יותר.

זה לא עמד לקרות תחת היוגוסלבי, שעזב את המועדון שנה לאחר מכן. בין 1974 ל-1976, באיירן הפכה לקבוצה השלישית שזוכה בשלושה גביעי אירופה ברציפות. למרות שהטרבל של רוטן הושג תחת ניהולם של דטמר קרמר ואודו לטק, אפשר לטעון שבקנבאואר, שניהל את המשחק כמנצח, היה האדריכל האמיתי של תור הזהב הזה.

בקנבאואר היה כה משפיע כל כך כלוחם ליברו, עד שהכדורגל הגרמני נותר כבול מבחינה טקטית לאגדה שלו זמן רב לאחר שתלה את נעליו ב-1983. אפילו ב-1996, כאשר גרמניה הפכה לאלופת אירופה, השחקן המשפיע ביותר שלה היה הסוואטר מתיאס זאמר. רק כאשר רודי וולר תפס את השליטה, לאחר יורו 2000 הרסני, המאנשאפט ביצעה לבסוף כפירה טקטית - במונחים גרמניים - ונטשה את הסוואטר.

כשחקן צעיר, בקנבאואר היה מעריץ נלהב של ג'אצ'ינטו פאקצ'טי, כנראה המגן ההתקפי הטוב בעולם בשנות ה-60. כפי שציין בריאן גלנוויל בספרואַפּוֹטרוֹפּוֹסמודעת אבל לאליל האיטלקי, "בקנבאואר צפה בחדירות המרהיבות של פאקצ'טי מהמגן השמאלי, בעיטותיו הרועמות מרגל ימין, ושאל את עצמו מדוע הוא, כליברו וכסוחף, לא צריך לתקוף מתפקיד מרכזי יותר. הוא עשה זאת, וכדורגל טוטאלי נולד בבאיירן מינכן."

הנקודה האחרונה של גלנוויל שנויה במחלוקת. בקנבאואר מעולם לא העלה טענות כה גרנדיוזיות בשמו. עם זאת, כמי שחשב רבות על המשחק, הייתה לו נקודת מבט מסקרנת משלו על כדורגל כולל, ואמר פעם: "זה היה תלוי יותר באלמנט ההפתעה מאשר בכל נוסחת קסם. ההולנדים ניצלו מזה כל כך הרבה זמן כי היריבה מעולם לא הצליחה להבין אילו טקטיקות היא מתמודדת איתן. לא היו טקטיקות בכלל, רק שחקנים מבריקים עם הכדור."

במילים אחרות, בוויכוח החוזר ונשנה על השפעתם של מאמנים ושחקנים בהתפתחות המשחק, בקנבאואר משוכנע שלמרות מה שאסכולת הכדורגל ההיפסטרית של ההיסטוריה עשויה לרמוז, הכדורגל כולו חייב הרבה יותר ליוהאן קרויף מאשר לרינוס מישלס.

אוסוואלדו ארדילס אמר שכדורגלן גרמניה החי הגדול ביותר היה מנהיג ששיחק כדורגל מעולה. ימי הזוהר של בקנבאואר הם תזכורת מעוררת מחשבה לתקופה שבה מאמנים לא היו כולם מיקרו-מנהלים דיקטטוריים, ושחקנים יכלו להיות גם מנהיגים.

לא שהסגנון שלו שכנע את כולם. בשני מחזורים בניו יורק קוסמוס, המשחק שלו היה שכלי מדי בשביל אחד המנהלים שהתלונן בפני משרת: "תגיד ל"כמולוג" שיקום קדימה - אנחנו לא משלמים מיליון בשביל בחור שיסתובב בהגנה."

לבסוף, נמליץ על מוצרים הקשורים לכדורגל מהחברה שלנו.